לטוות זהב

הנושא הזה מרכזי בחיים שלי לפחות בעשר השנים האחרונות: היגרתי (לדנמרק, ב- 2016); כתבתי על זה כאן כפעולה פוליטית; נאלצתי לחזור אחרי שמונה חודשים בגלל קשר משפחתי; חשבתי שבזאת סיימתי להתעסק בנושא; וקצת אחרי הג'נוסייד בקצב גבוה בעזה והאצת הטיהורים האתניים בפלסטין כולה, נעשה לי ברור – שממש לא "סיימתי עם זה". היום אני כ-3 חודשים ללא עבודה, כדי למזער בינתיים את תרומתי במסים ותרומה כלכלית למכונת ההשמדה הציונית, ובקרוב אתחיל גל נוסף של ניסיונות למצוא משרה בחו"ל שתאפשר לי בתקווה ויזת עבודה. המטרה שלי כאן היא להוסיף כמה הערות ולסכם קצת אחרת את השותפות לפשע שנמנעת בהגירה, את האפשרות להישארות ופעולה בפלסטין, וגם נושא שלא נתתי עליו את הדעת – מה האפקט של הדיון הזה עבור אלו שלא מהגרים או בשלבי הגירה?

הפרוייקט הציוני הוא פרוייקט של התנחלות קולוניאלית שמטרתו להסיר את האוכלוסיה הילידית בדרכים שונות ולהחליפה בחברה מתנחלת חדשה ועצמאית. בעצם הקיום שלנו כמי שנולדו לחברה המתנחלת אנחנו מתועלים להמשיך את הפרוייקט הזה: השפה, התרבות, הקשרים החברתיים, קשרי הבעלות, הקיום והפעולה שלנו בתוך המבנים הקולוניאליים – משמרים ומחזקים בדרך כלל את הפרוייקט הזה. כך שאפילו לפני שאנחנו מגיעים לתרומה הכלכלית החומרית שלנו לפרוייקט הציוני, אם אנחנו גרים או/ו עובדים בתוך סביבה מתנחלת, תורמים לחוסן של חברה שכל יעודה להחליף אוכלוסיה ילידית – עומד בפנינו הר של שותפות לפשע להתמודד מולו. היצירה של קהילה אלטרנטיבית שמורכבת מבני המעמד המתנחל בעיקר אמנם נחוצה אבל כשלעצמה עדיין משמרת במידה מסויימת את הבידול הקולוניאלי ושאריות מהחברה והתרבות המתנחלת, שהפרוייקט הציוני מייצר. זו השותפות לפשע שייחודית לבני המעמד המתנחל.

בני המעמד הילידי, פלסטינים אזרחי ישראל, מוזמנים למחיקה הפוליטית שלהם בתוך המבנים הקולוניאליים, להיהפך ל"מתנחלים במולדת שלהם", ולתרום חומרית למשטר הציוני, כמו בני המעמד המתנחל. התרומה החומרית הזו מתבטאת בעבודה שאנחנו מייצרים, במסים, בהשקעות הפיננסיות שקשורות בנו, ונעשות בכספינו, בין אם בשליטתנו ובעיקר מבלי שנוכל לשלוט בהן. למשך כמחצית מהתקופה שבה עבדתי, עבדתי במשרה חלקית, גם כדי למתן את התרומה הזו – אבל עדיין, כמי שעוסקת במקצוע רווחי מהממוצע – הייטק – הנושא החומרי בהחלט הופך לאקוטי יותר עבורי, גם אם הוא לא שותפות הפשע היחידה שלי כבת המעמד המתנחל. ואנחנו רואים שרופאים, אנשי הייטק ובעלי מקצועות פלסטינים אזרחי ישראל מהגרים יותר ביחס לחלקם באוכלוסיה מבני המעמד המתנחל מאותו מעמד כלכלי – יש לזה אפקט שלילי על חוסנה של החברה הפלסטינית בתוך 48, אבל חיובי מבחינת משיכת התרומה הכלכלית והמסים שהתופעה מייצרת.

טיעון שמובא הרבה פעמים בהקשר של התרומה הכלכלית – בעיקר מצד אלו שכבר בחו"ל – הוא שהמסים והתרומה הכלכלית החלופית למדינות שותפות לפשע ופושעות בדרכים שונות אחרות בלבה האימפריאלית, שאליה בדרך כלל מהגרים, מקהה את ההבדל מתרומה לקולוניה הציונית רוצחת העם. קשה לטעון, שאין הבדל, את זה כבר לא טוענים היום, אבל ראיתי את הטיעון הזה בעבר ואף התייחסתי אליו בפוסט הקודם. אלא שמעבר להבדלים החומריים ברמות השותפות לפשע, צריך לזכור את נקודת המוצא של בני המעמד המתנחל, שתיארתי כאן – לעומת זו של מהגרים. בניגוד למתנחלים, מהגרים משבשים נרטיבים לאומיים של "טוהר גזעי". כמובן, עקב העוינות הפאשיסטית שזה מייצר, צריך להיאבק בפיתוי להוכיח נאמנות ושייכות במקום להתנגד לדרישה הפאשיסטית לנאמנות ושייכות.

אבל הטיעון הכי שכיח שמובא הוא איך יכול להיות שאנטי ציונים מגיעים לנקודה שאומרים, שאין להם מה לעשות שהוא אפקטיבי מספיק בתוך פלסטין עצמה, ושעדיפה הגירה. יש לנו כאזרחים גישה לרוב פלסטין, איך זה יכול להיות? העניין הוא שפלסטינים בכל פלסטין תחת דיכוי קשה, בין היתר על חופש הביטוי, מתנחלים מעטים מדי מתנגדים, והרבה מהפעילות שנעשית על ידי מי שמזוהים כלא או אנטי ציונים לא משנה או אפילו מזיקה למאבק הפלסטיני בדרכים שונות. היכולת שלנו לתרום יותר קשורה לתרומה דיסקורסיבית – שאותה אפשר לעשות, האמת, מכל מקום, וכן לתרומה, במידה מסויימת, לעמידה של העם הפלסטיני בדיכוי ופרוייקט הטיהור וההשמדה הציוני. אין עדיין תרומה של בני המעמד המתנחל להתנגדות בצורה חומרית – לא בפעולה ישירה ולא בפעולה חמושה. המסגרות הקיימות הן רק של "נוכחות מגינה" או קשרי סולידריות ועמידה קהילתית. לאלו שבוחרות בדרך הזו אחד האתגרים הוא להשיל מעלייך כמה שיותר מהמטען המתנחלי שאת נושאת בתור התחלה, להשתלב במרחב הילידי ככל שניתן מבלי לנסות לדמות אותו יותר לזה שמוכר לך מחברה המתנחלת.

גם מי שנשארים בפלסטין צריכים מצד אחד לעסוק בשאלה של שותפות לפשע, האופנים שבהם הקשרים הכלכליים שמקיימים אותם יכולים להיות מזיקים כמה שפחות -למשל, הוצאות והכנסות נמוכות, קשרים בתוך קהילות פלסטיניות. מצד שני, חשוב גם לדעת לשים בצד את הנושא הזה, כי המטרה בהעלאה שלו אינה לייצר אשמה מזיקה, אלא להפחית את הפגיעה שנעשית דרכינו ועל ידינו. זה לא אומר לנרמל את החברה המתנחלת בשום צורה, וודאי לא את המשטר הציוני, אבל לתת לחומרה של הפשעים שמתבצעים כנגד העם הפלסטיני, הסמיכות שלנו אליהם, והתיעול של קיומנו לתיחזוקם, לחדד את המיכלול שהפעולה והחיים הרגילים שלנו צריכים להתנגד לו.

אי שם ב- 2008 העדפתי אקטיביזם על כתיבה אקדמית, להיות בשטח על פני במגדל השן, להגיע לקהל אמיתי מאשר לקהל מדומיין בעיקר (אלא אם את מאוד מוצלחת). מהר מאוד התברר לי שהאקטיביזם שמדבר אליי הכי הרבה הוא זה של המאבק האנטי-קולוניאליסטי הפלסטיני. אנשים מתארים את זה כנחלים שמגיעים אל הים – לא משנה על איזה הר את מטפסת, בסופו של דבר, את כמעט באופן בלתי נמנע מגיעה לאותו ים של הכיבוש, הטיהור האתני והדיכוי של העם הפלסטיני כאן. 

עדיין, גם בתוך האקטיביזם הזה, השאיפה שלי למצוא משמעות נמשכה. לגבי הפגנות פלסטיניות בגדה המערבית – כי עזה כבר מזמן במצור ולא נגישה מבחוץ – נעשה ברור שישראל מעוניינת להפוך אותן לשדה קרב, לפגוש את הפלסטינים כמיליטנטים ולא כמפגינים, להניא פלסטינים מלהפגין ע"י הרג ופציעות קשות. אחרי ה- 7 באוקטובר ברור לכולם שמאבק חמוש מהווה את חזית המאבק האנטי-קולוניאליסטי הפלסטיני כאן, ולא מאבק עממי לא חמוש. ישראל בחרה בזה, ויש לקוות, שאחרי כל ההרג וההרס שהסבה, הבידוד הבינלאומי יביא לנפילת משטר האפרטהייד שלה.

האקטיביזם הפרו-פלסטיני מרגיש סיזיפי אפילו יותר בתוך ישראל-פרופר. כשהחל הטבח של 2008-9 בעזה, וכ-95% מהישראלים היהודים כבר היו מוכנים עוד אז לרצח העם של 2023-4, זה נראה ברור ששינוי לא יכול לבוא מבפנים. אולי כמו שבעלי עבדים לא יוותרו מטוב לבם על העבדות, כך גם ישראלים יהודים לא יוותרו מטוב לבם על העליונות היהודית. הטיעונים על האינטרסים של ישראל יותר מדי מורכבים ולא ממש מצליחים לשכנע את מי שמראש לא מגלים רגישות לזכויות האדם ולסבל הפלסטיניים.

ואכן, ב- 2009 הוקמה קבוצה ישראלית בשם "חרם מבפנים", שהיא כבר לא קבוצת שטח, אלא קבוצה שמתקיימת בעיקר אונליין, ביצירת תכנים שיקדמו את התנועה הפלסטינית לחרם, משיכת השקעות וסנקציות (BDS) נגד ישראל. אבל האם זה האקטיביזם המשמעותי היחידי לקדם שחרור פלסטיני? האם אין כל הפגנה כוללת מרכיב של מופע ויכולה להיות מקודמת כתוכן אונליין, בשילוב עם התנועה הזו?

הרבה שנים לא הייתי בהפגנות, אבל עכשיו כשאני חוזרת אליהן אני רואה עדיין שני סוגים לא אפקטיביים וסיזיפיים – סוג אחד עדיין פונה לציבור הישראלי, במסרים רכים ככל הניתן, בהתמקדות במה שמדבר לישראלים, כמו החטופים – ולא מעל 2 מיליון האנשים שחיים ממש בקרבם. הסוג השני – כן כולל מסרים חדים יותר והבעת סולידריות שקרובה להיות קונסיסטנטית עם התנועה הפרו-פלסטינית הגלובלית – אבל מרגיש יותר כדרך אישית להמשיך להתקיים כאנשים שמנסים להיות מוסריים, כל עוד הם ממשיכים לשלם מסים למשטר שהם מתנגדים לו. לשני המאבקים האלה אין כמעט קהל יעד. עוברי האורח רואים את כולנו כבוגדים, ומגיבים אלינו באלימות. באחת ההפגנות האחרונות שהייתי בהן עובר אורח עבר על פני כמה מאיתנו שעמדו בשורה על שפת המדרכה, הצביע לעבר כל אחד.ת מאיתנו ואמר "אותך צריך להרוג, ואותך צריך להרוג, ואותך..". שמתי לב גם שהוא היה חמוש. זו הדינמיקה הכמעט יחידה שמיוצרת, בין אם זה יגיע לאלימות קיצונית או יישאר רק כמופע של עימות בעל פוטנציאל לעורר עניין. בהקשר הזה נראה לי שדווקא בקפלן, בגוש נגד הכיבוש, המפגינים נגד ביבי ובעד החטופים קצת פחות עוינים מעוברי אורח אקראיים, וחלק אף נעצרים ומגלים עניין. אבל עדיין – בעיניי זה יכול יותר למשוך את המעטים שבמעטים שבלב כבר כמעט לגמרי איתנו. כ- 95% להערכתי היו ונותרו לא שם.

מה שחסר לדעתי הוא צוות תקשורת ומדיה חברתית אפקטיבי שידע לאסוף ולערוך את החומרים מהפגנות השטח שלא פונות לישראלים אלא מייצרות מופע של עימות איתם, לרתום את החומרים האלה למאבק ה- BDS ולהדהד הפגנות אחרות שמתרחשות בעולם, וזוכות לבקלאש הזוי אך עוצמתי. חסר גם להסתכל על מה שקורה בעולם, ולהגיב בהתאם – למשל עכשיו כשהפגנות הסטודנטים בארה"ב ובעולם למשיכת השקעות מישראל בשיאן. לבוא לפתח אוניברסיטה לא בשביל לשכנע אף אחד, אלא להראות שגם פה מסתכלים על הסטודנטים בארה"ב בתקווה. יש לנו מה לתרום למאבק כזה – לאו דווקא כיהודים. יש מספיק יהודים, באופן לא פרופרציונלי, במאבקים פרו-פלסטינים – אלא כיהודים ישראלים שמראים שמדובר במאבק לצדק, במאבק אנטי-קולוניאליסטי, ולא בעימות בין צדדים, שאנשים מערביים נדרשים לבחור ביניהם לפי איזה צד שמרגיש יותר לטעמם, כאילו היה מדובר בבחירה בין מועדוני כדורגל יריבים. 

הבחירה לא צריכה להיות בין "עבודת המשרד" של תמיכה ב- BDS, ל"עבודת השטח" של קיום כהתנגדות ומחזה של עימות שהולך לאיבוד. צריך להתחיל לשלב בין השניים, לרתום את החומרים מהשטח למאבק ה-  BDS, ולעקוב אחר מה שקורה במאבק ה- BDS העולמי ולהצטרף אליו בפעילות רלוונטית בשטח.

המניפסט הזה קורא לסיום השעירות לעזאזל, הלעג והדה-הומניזציה של נשים טרנסיות בכל מקום. למטרות המניפסט הזה, אישה טרנסית מוגדרת ככל בת אדם שהוקצה לה מין זכר בלידה, אך מזדהה ו/או חיה בתור אישה. אין להציב תנאי קבלה למונח "אישה טרנסית" על בסיס היכולת של בת אדם "לעבור" בתור אישה, רמות ההורמונים שלה, או מצב הגניטליה שלה – אחרי הכל, זה סקסיסטי לגמרי לצמצם כל אישה (טרנסית או אחרת) לכדי חלקי הגוף שלה או לדרוש ממנה לעמוד בתכתיבים חברתיים מסוימים בקשר להופעה.

אולי אין מיעוט מיני יותר מושמץ או לא מובן מנשים טרנסיות. כקבוצה, עברנו פתולוגיה באופן שיטתי ע"י הממסד הרפואי והפסיכולוגי, הושמנו ללעג והוצגנו בתור סנסציה ע"י התקשורת, הודרנו לשוליים ע"י ארגוני לסביות והומואים מהמיינסטרים, נדחינו ע"י חלקים מסוימים בקהילה הפמיניסטית, ויותר מדי פעמים, הפכנו לקורבנות של אלימות מידי גברים שמרגישים שאנחנו איכשהו מאיימות על הגבריות או ההטרוסקסואליות שלהם. במקום שנקבל את ההזדמנות לדבר בשם עצמנו על אותם נושאים שנוגעים לחיים שלנו, נשים טרנסיות מקבלות יחס כשל מושאות מחקר: אחרים שמים אותנו תחת המיקרוסקופ שלהם, מנתחים את חיינו, ומקצים לנו מוטיבציות ותשוקות, שמתקפות את התיאוריות והאג'נדות שלהם לגבי מגדר ומיניות.

נשים טרנסיות כל כך מושמות ללעג ולבוז משום שאנחנו ממוקמות באופן ייחודי בצומת של כמה צורות של דעות קדומות בינאריות מבוססות מגדר: טרנספוביה, סיס-סקסיזם ומיזוגניה.

טרנספוביה היא פחד לא רציונלי, סלידה או אפליה נגד א.נשים, שהזהות, ההופעה או ההתנהגות המגדריות שלהן.ם חורגות מנורמות חברתיות. באותו אופן שבו אנשים הומופובים פעמים רבות מונעים ע"י הנטיות ההומוסקסואליות המודחקות שלהם עצמם, טרנספוביה היא קודם כל ביטוי אישי של חוסר ביטחון לגבי הצורך לעמוד באידיאלים תרבותיים של מגדר. העובדה שטרנספוביה משתוללת כל כך בחברה שלנו משקפת את המציאות, בה אנחנו שמים לחץ בלתי רגיל על יחידים להתאים לכל הציפיות, המגבלות, ההנחות והזכויות, המשוייכות למין שהוקצה להם בלידה.

בעוד שכל הא.נשים הטרנסג'נדריות.ים חוות.ים טרנספוביה, טרנסקסואליות.ים חוות.ים צורה נוספת קשורה (אם כי מובחנת) של דעה קדומה: סיס-סקסיזם, שהיא האמונה, שזהויות מגדריות של טרנסקסואליות.ים נחותות או פחות אותנטיות מאלה של סיסקסואלים (כלומר, אנשים שאינם טרנסקסואלים, ושתמיד רק חוו את המין הלא מודע והמין הפיזי שלהם כתואמים זה לזה). הביטוי הכי נפוץ של סיס-סקסיזם מתרחש כשאנשים מנסים לשלול מהטרנסקסואל.ית את הזכויות הבסיסיות המשוייכות למגדר בו מזדהה בת/בן האדם הטרנס.ית. דוגמאות שכיחות כוללות שימוש לא נכון באופן מכוון בשמות גוף ולשון את/ה, או התעקשות שבת/בן האדם הטרנס.ית ת.עשה שימוש בשירותים ציבוריים של מגדר אחר. ההצדקה לשלילת הזכויות הזאת בדרך כלל מבוססת על ההנחה שהמגדר של בת/בן האדם הטרנס.ית הוא לא אותנטי משום שהוא לא תואם את המין שהוקצה לה.ו בלידה. בקביעת ההנחה הזו, סיס-סקסיסטים מנסים ליצור היררכיה מלאכותית. בהתעקשות שהמגדר של בת/בן האדם הטרנס.ית הוא "מזוייף", הם מנסים לתקף את המגדר שלהם עצמם כ"אמיתי" או "טבעי". צורה כזו של חשיבה היא נאיבית בצורה בלתי רגילה, כיוון שהיא מכחישה אמת בסיסית: אנחנו מניחים הנחות כל יום לגבי המגדר של אנשים אחרים מבלי לראות אף פעם את תעודות הלידה, הכרומוזומים, הגניטליה, מערכות הפריון, החיברות בילדות או המין החוקי שלהם. אין כזה דבר מגדר "אמיתי" – יש רק את המגדר שבו אנו חווים את עצמנו, והמגדר שבו אנו תופסים אנשים אחרים.

גם אם הם תכופות שונים בפרקטיקה, סיס-סקסיזם, טרנספוביה והומופוביה נטועים כולם בסקסיזם ניגודי, שהוא האמונה שנקבות וזכרים הן קטגוריות נוקשות, הסותרות זו את זה, כל אחת מהן מחזיקה בקבוצה ייחודית ולא חופפת של תכונות, כישורים, יכולות ותשוקות. סקסיסטים ניגודיים מנסים להעניש או לדחות את אלו מאיתנו שנופלות.ים מחוץ לנורמות של מגדר או מין כי הקיום שלנו מאיים על הרעיון שנקבות וזכרים הם מינים "ניגודיים". זה מסביר למה ביסקסואליות.ים, לסביות, הומואים, טרנסקסואליות.ים, וא.נשים טרנסג'נדריות.ים אחרות.ים – שעשויות.ים לחוות את המגדר והמיניות שלהן.ם בדרכים שונות מאוד – פעמים כה רבות מטושטשות או מכונסות לתוך אותה קטגוריה (כלומר, גאות.ים) בידי החברה בכללותה. הנטיות הטבעיות שלנו להימשך לאותו המין, להזדהות במין האחר, ו/או לבטא את עצמנו בדרכים שבדרך כלל משוייכות למין האחר – מטשטשות את הגבולות, הנדרשים כדי לתחזק את ההיררכיה המגדרית ממוקדת-הגברים שקיימת בתרבות שלנו היום.

נוסף לקטגוריות המגדר הנוקשות, הסותרות זו את זה, שמכונן סקסיזם ניגודי, הדרישה הנוספת כדי לתחזק היררכיה מגדרית ממוקדת-גברים היא לאכוף סקסיזם מסורתי – האמונה שזכריות וגבריות נעלים על פני נקביות ונשיות. סקסיזם מסורתי וניגודי עובדים יד ביד כדי להבטיח שלאלו שהם גבריים יש כח על פני אלו שהן נשיות, ושרק אלו שנולדו זכרים יתפסו כגבריים באופן אותנטי. למטרות המניפסט הזה, המילה מיזוגניה תשמש כדי לתאר את הנטיה לדחות או ללעוג לנקביות ולנשיות.

כשם שכל הא.נשים הטרנסג'נדריות.ים חוות.ים טרנספוביה וסקסיזם במידה שונה (כתלות בכמה תכופות, באופן גלוי או מחוץ לארון אנחנו כטרנסג'נדריות.ים), אנו חוות.ים מיזוגניה במידה משתנה גם כן. זה בולט ביותר לאור העובדה, שגם אם יש סוגים רבים שונים של א.נשים טרנסג'נדריות.ים, החברה שלנו נוטה למקד את תשומת הלב והלעג כלפי נשים טרנסיות וא.נשים על הרצף מזכר לנקבה. זאת, לא ממש משום שאנחנו חורגות מנורמות מגדר בינאריות, אלא שמתוך צורך הכרחי, אנחנו מאמצות את הנקביות והנשיות שלנו עצמנו. אכן, לעתים קרובות יותר אלה ביטויי הנשיות שלנו והרצון שלנו להיות נקבה שמוצגים כסנסציה וכמיניים ומרודדים על ידי אחרים. בעוד אנשים טרנסג'נדרים על הרצף מנקבה לזכר מתמודדים עם אפליה על שבירת נורמות מגדר (כלומר, סקסיזם ניגודי), הביטויים שלהם של זכריות או גבריות לא מושמים ללעג כשלעצמם – לנהוג כך יצריך מאדם להטיל ספק בגבריות עצמה.

כשבת/בן אדם טרנס.ית מושמ.ת ללעג או נדח.ית לא רק על כישלון לעמוד בנורמות מגדריות, אלא על הביטויים שלהן.ם של נקביות או נשיות, הן.ם הופכות.ים לקורבנות של צורה ספציפית של אפליה: טרנס-מיזוגניה. כאשר מרבית הבדיחות המושמעות על חשבון א.נשים טרנסג'נדריות.ים מתמקדות ב"גברים שלובשים שמלות" או "גברים שרוצים שיחתכו להם את הפין", זו לא טרנספוביה – זו טרנס-מיזוגניה. כשמרבית האלימות והתקיפות המיניות המבוצעות נגד א.נשים טרנסג'נדריות.ים מכוונות כלפי נשים טרנסיות – זו לא טרנספוביה – זו טרנס-מיזוגניה. כשזה בסדר בשביל אישה ללבוש בגדים "של גברים", אבל כאשר גברים שלובשים בגדים "של נשים" יכולים להיות מאובחנים בהפרעה הפסיכולוגית פטישיזם טרנסווסטי, זו לא טרנספוביה – זו טרנס-מיזוגניה. כאשר ארגונים ואירועים של נשים ולסביות פותחים את הדלתות שלהם לגברים טרנסים אך לא לנשים טרנסיות, זו לא טרנספוביה – זו טרנס-מיזוגניה.

בהיררכיה מגדרית ממוקדת-גברים, כאשר ההנחה היא שגברים יותר טובים מנשים ושגבריות נעלה על נשיות, אין איום נתפס יותר גדול מהקיום של נשים טרנסיות, שלמרות שנולדו במין זכר וירשו פריבילגיה גברית "בחרו" להיות נשים במקום זאת. באימוץ הנקביות והנשיות של עצמנו, אנחנו, במובן מסוים, מטילות צל של ספק בנעלות המונחת של זכריות וגבריות. כדי להפחית את האיום שאנו מהוות להיררכיה המגדרית ממוקדת-הגברים, התרבות שלנו (בעיקר דרך התקשורת) משתמשת בכל טקטיקה בארסנל הסקסיזם המסורתי שלה כדי לדחות אותנו:

1. התקשורת עושה לנו היפר-פמיניזציה בליווי סיפורים על נשים טרנסיות בתמונות שלנו מתאפרות, מתלבשות, נועלות נעלי עקב גבוהות, בניסיון להדגיש את "קלות הדעת" כביכול של הנקביות שלנו, או בתיאור נשים טרנסיות כבעלות תכונות אופי נשיות מגונות כמו להיות חלשה, מבולבלת, פסיבית או חסרת נוכחות.

2. התקשורת עושה לנו היפר-פמיניזציה ביצירת הרושם שרוב הנשים הטרנסיות הן עובדות מין או מוליכות שולל מינית, ובטענה שאנחנו עושות את המעבר המגדרי מסיבות מיניות בעיקר (כלומר, לטרוף גברים סטרייטים תמימים או לממש איזשהו סוג של פנטזיה מינית מוזרה). תיאורים כאלה לא רק מזלזלים במוטיבציות של נשים טרנסיות למעבר מגדרי, אלא באופן מובלע גם מציעות שלנשים בכלל אין ערך מלבד היכולת שלהן להיעשות מיניות.

3. התקשורת מחפיצה את הגופים שלנו ע"י הפיכת ניתוח לשינוי מין לסנסציה ודיון גלוי על ה"ואגינות מעשה ידי אדם" שלנו ללא שביב משיקול הדעת שבדרך כלל מלווה דיונים על גניטליה. בנוסף, אלו מאיתנו שלא עברו ניתוח מצומצמות באופן קבוע לחלקי הגוף שלנו, על ידי היוצרים של פורנו טראני שמדגישים ומגזימים את הפין שלנו (ובכך מעוותים נשים טרנסיות לכדי "she-males" ו"חתיכות עם זין"), או על ידי אנשים אחרים, שעברו שטיפת מוח כזו גדולה ע"י פאלוצנטריזם שהם מאמינים שעצם הנוכחות של פין יכולה לגבור על הנקביות של הזהות שלנו, על האישיות שלנו ועל שאר הגוף שלנו.

כיוון שאפליה אנטי-טרנסית ספוגה בסקסיזם מסורתי זה לא מספיק בשביל פעילות.ים טרנסיות.ים לקרוא תיגר על נורמות מגדר בינאריות (כלומר, סקסיזם ניגודי) – עלינו גם לקרוא תיגר על הרעיון שנשיות נחותה מגבריות ושנקביות נחותה מזכריות. במילים אחרות, מתוך צורך הכרחי, אקטיביזם טרנסי חייב להיות בבסיס שלו תנועה פמיניסטית.

יש שעשויים להחשיב טענה זו כשנויה במחלוקת. במהלך השנים, פמיניסטיות בעיני-עצמן רבות יצאו מגדרן כדי לדחות אנשים טרנסים ובמיוחד נשים טרנסיות, פעמים רבות תוך נקיטה באותן טקטיקות (היפר-פמיניזציה, היפר-סקסואליזציה והחפצה של הגופים שלנו) שתקשורת המיינסטרים משתמשת נגדנו ברגיל. הפסאודו-פמיניסטיות האלה מכריזות, "נשים יכולות לעשות כל דבר שגברים יכולים", ואז לועגות לנשים טרנסיות על כל נטיה שנתפסת כגברית שעשויה להיות לנו. הן טוענות שנשים צריכות להיות חזקות ולא מפחדות מלומר את אשר על לבנו, ואז אומרות לנשים טרנסיות שאנחנו מתנהגות כמו גברים כשאנחנו משמיעות את דעותינו. הן טוענות שזה מיזוגני כשגברים יוצרים סטנדרטים וציפיות שנשים צריכות לעמוד בהן, ואז דוחות אותנו על אי-עמידה בסטנדרט שלהן של "אישה". הפסאודו-פמיניסטיות האלה מטיפות בקביעות לפמיניזם ביד אחת בעודן עוסקות בסקסיזם מסורתי ביד השניה.

הגיע הזמן שלנו לקחת בחזרה את המילה "פמיניזם" מהפסאודו-פמיניסטיות האלה. אחרי הכל, בתור מושג, פמיניזם הוא כמו הרעיונות של "דמוקרטיה" או "נצרות". לכל אחד מאלה יש עיקרון מרכזי בבסיסו, אולם יש על פניו מספר אינסופי של דרכים שבהן האמונות האלה מקויימות. ובדיוק כמו שצורות מסוימות של דמוקרטיה ונצרות הן מושחתות וצבועות בעוד שאחרות יותר צודקות וישרות, אנו נשים טרנסיות חייבות להצטרף לבני ברית מכל מגדר ומיניות כדי לגבש סוג חדש של פמיניזם, כזה שמבין, שהדרך היחידה שלנו להשיג שוויון מגדרי אמיתי היא להביא לביטול הן של סקסיזם ניגודי והן של סקסיזם מסורתי.

זה כבר לא מספיק בשביל פמיניזם להילחם רק בשביל הזכויות של אלו שנולדו נקבות. האסטרטגיה הזו קידמה את סיכוייהן של נשים רבות במהלך השנים, אבל עכשיו היא נתקלת בתקרת זכוכית שהיא חלקית תוצר שלה עצמה. בעוד התנועה הזו עבדה קשה כדי לעודד נשים להיכנס לתחומי חיים שנשלטו קודם לכן על ידי גברים, פמיניסטיות רבות היו חצויות במקרה הטוב, ומתנגדות במקרה הרע, לרעיון של גברים שמבטאים או מציגים תכונות נשיות ועוברים לתוך תחומים נשיים באופן מסורתי. ובעוד אנו זוקפות לזכותן של תנועות פמיניסטיות קודמות את זה שעזרו ביצירת חברה בה רוב האנשים ההגיוניים יסכימו עם האמירה, "נשים וגברים הם שווים", אנו מקוננות על העובדה שנותרנו שנות אור מלהיות מסוגלות לומר שרוב האנשים מאמינים שנשיות שווה לגבריות.

במקום לנסות להעצים את אלו שנולדו נקבות על ידי עידודן להתרחק עוד יותר מנשיות, עלינו ללמוד להעצים את הנשיות עצמה. עלינו להפסיק לדחות אותה בתור "מלאכותית" או בתור "פרפורמנס", ובמקום זאת להכיר בכך שאספקטים מסוימים של נשיות (וגבריות גם כן) מתעלים הן מעל חיברות והן מעל מין ביולוגי – אחרת לא היו ילדים שהם בן נשי או בת גברית. עלינו לקרוא תיגר נגד כל מי שמניחים שפגיעות נשית היא סימן לחולשה. כי כשאנחנו פותחות את הלב, בין אם על ידי תקשור כן של התחושות והמחשבות שלנו, או על ידי ביטוי הרגשות שלנו, זה מעשה אמיץ, כזה שדורש יותר אומץ וחוזק פנימי ממראית העין של שקט וסטואיות של הזכר אלפא.

עלינו לקרוא תיגר נגד כל מי שמתעקשים שנשים שנוהגות או מתלבשות באופן נשי לוקחות על עצמן עמדה כנועה או פסיבית. בשביל רבות מאיתנו, להתלבש או לנהוג בצורה נשית זה משהו שאנו עושות בשביל עצמנו, לא בשביל אחרים. זו הדרך שלנו לטעון מחדש לגוף שלנו ולבטא ללא חת את האישיות והמיניות של עצמנו. לא אנו אשמות בניסיון לצמצם את הגוף שלנו לצעצוע בלבד, אלא אלו שמניחים בטיפשות שהסגנון הנשי שלנו הוא איתות לכך שאנחנו משעבדות את עצמנו מינית לגברים.

בעולם בו גבריות מונחת כמייצגת חוזק וכוח, אלו שהם בוצ'ות ונעריים-בנים מסוגלים לתפוס את הזהויות שלהם בבטיחות היחסית של ההקשרים האלה. לעומת זאת, אלו מאיתנו שהן נשיות נאלצות להגדיר את עצמנו במושגים שלנו עצמנו ולפתח לבד את תחושת הערך העצמי שלנו. זה דורש אומץ, נחישות ותעוזה לאלו מאיתנו שהן נשיות להרים את עצמנו מעל המשמעויות הנחותות שמושלכות בקביעות עלינו. אם יש לכן צורך בראיה כלשהי לכך שנשיות יכולה להיות יותר עזה ומסוכנת מגבריות, כל שאתן צריכות לעשות הוא לבקש מהגבר הממוצע להחזיק לדקה את תיק היד שלכן או זר פרחים, ולראות כמה רחוק הוא מחזיק את זה מהגוף שלו. או להגיד לו שהייתן רוצות למרוח את האודם שלכן עליו, ולראות כמה רחוק הוא רץ בכיוון הנגדי. בעולם בו גבריות מכובדת ונשיות ברגיל נדחית, זה דורש כמות עצומה של חוזק וביטחון עצמי מכל בת אדם, בין אם בגוף נקבי או זכרי, לאמץ את העצמי הנשי שלה.

אבל זה לא מספיק בשבילנו להעצים נקביות ונשיות. עלינו גם להפסיק להעמיד פנים שיש הבדלים מהותיים בין נשים לגברים. זה מתחיל בהכרה שיש חריגות לכל כלל וסטריאוטיפ מגדרי, והעובדה הפשוטה הזו מפריכה כל תיאוריה מגדרית שמכוונת לכך שאישה וגבר הן קטגוריות ללא חפיפה, שסותרות אחת את השניה. עלינו להתרחק מלהעמיד פנים שנשים וגברים הם מינים "הפכים", כי כשאנחנו קונות את המיתוס הזה זה מכונן תקדים מסוכן. כי אם גברים הם גדולים, אז נשים חייבות להיות קטנות; ואם גברים הם חזקים, אז נשים חייבות להיות חלשות. ואם להיות בוצ'ה זה להפוך את עצמך לקשוחה כמו אבן, אז להיות פמית הופך להיות לאפשר לעצמך להיות ניתנת לחישול; ואם להיות גבר אומר לקחת שליטה על המצב שלך, אז להיות אישה אומר לחיות לפי הציפיות של אנשים אחרים. כשאנחנו קונות את הרעיון שאישה וגבר הם "הפכים", זה נעשה בלתי-אפשרי בשבילנו להעצים נשים מבלי להגחיך גברים או למשוך את השטיח מתחת לעצמינו.

רק כאשר נתרחק מהרעיון של מינים "הפכים", ונשתחרר מהערכים שמקורם בתרבות, שמוקצים לביטויים של נשיות וגבריות, נוכל סוף סוף להתקרב לשוויון מגדרי. על ידי קריאת תיגר הן נגד סקסיזם ניגודי והן נגד סקסיזם מסורתי בו זמנית, נוכל להפוך את העולם לבטוח לאלו מאיתנו שהם גאים, אלו מאיתנו שהן.ם נשיים, ואלו מאיתנו שהן נשים, ובכך להעצים א.נשים מכל מיניות ומגדר.

מקור:

Serano, Julia. Whipping Girl: A Transsexual Woman on Sexism and the Scapegoating of Femininity. 2nd Edition. Seal Press. Berkeley, 2007, 2016. pg. 11-20