פמיניזם מפרספקטיבה גברית

(זוהי גרסה מתורגמת ומקוצרת של הפוסט המקורי שנכתב באנגלית לפני כחודש-חודשיים).

אני באמת חושב שאני בחור ממוצע למדי. אני לא שונה ממך, או עומד להטיף לך כדי למצב את עצמי כטוב מהאחרים. אני לא יותר טוב. וכמו גברים רבים, כשאני נחשף לתנועת ה- #MeToo (לא ממש קמפיין) אני נמלא תקווה והשראה ועצב, אבל גם מחשבות על עצמי ובושה על חרטות מסוימות, חוסר בגרות ושטויות שעשיתי (למרות שמעולם לא נגעתי באף אחת ללא הסכמה, או הלכתי לחשפניות וזונות כפי שעכשיו חלק טוענים שכולם עושים). אבל מה שיש לי לומר איננו רק על עצמי, כאדם פרטי אלא על החברה והזמן שבהם אנו חיים.

ראשית, אני רוצה להדגיש עד כמה אנו הגברים הרווחנו מתנועת השוויון לנשים. לדוגמה: את יצירת תנאים לאבות לקשרים משמעותיים ורגשיים יותר עם ילדינו, את הסיוע בהכנסת הבית מבנות הזוג, את ההיפטרות מאלימות ותחרויות הכוח המאוסות (אם לא הדחקות רגשיות בכלל), את מתן האפשרות לגברים בעלי מיניות לא הטרוסקסואלית להיות מאושרים כמונו ולעצמנו לפחד מהם וממיניות אחרת פחות, את האפשרות להבטיח לנשים ולבנות שאנחנו אוהבים לצמוח בביטחון למלוא הפוטנציאל, ולבנים שלנו את האפשרות לחות את חייהם ביותר דרכים מאשר יכלו בעבר. הפמיניזם מספק לנו אפשרויות חדשות ומשפר את ההוגנות והשחרור שלנו מדיכוי, באופן שבו גם נשים וגם גברים מרוויחים.

(ואם אתם לא מסכימים עם זה, אז אולי מוטב שתפסיקו לקרוא כאן).

עם זאת, אם יש משהו שלמדנו באחרונה זה שהדרך להוגנות עוד ארוכה. יש לנו עוד הרבה מה לתרום ולהרוויח כגברים מהשינוי, מעבר לפוליטיקה של האשמה שמצביעה על מקרים פרטיים. במאמר המלא (באנגלית) ביקשתי להצביע על שני מקומות שמהם אפשר להתחיל.

האחד הוא המופעים המיזוגניים הכל כך טבעיים ביום-יום, כמו קליפים של שירים של זמרות שנהפכו להופעות אירוטיות (שפירושם שכישרון השירה והרבה פעמים גם הריקוד המדהים, פשוט אינו מספיק אם הזמר הוא אישה). בכלל נשים הן קישוט בהרבה מקומות. הבאתי גם דוגמאות נוספות מהאופן שבו יש שימוש נרחב (למשל בממשלה הבריטית, או על קירות של רשתות הלבשה) בבדיחות שנסמכות על, ומחזקות סטריאוטיפים שליליים על נשים באופן שלא היו מעיזים לעשות לקבוצות מוגזעות למשל. זה מראה על נטיה תרבותית והיסטורית מסוימת, שבה נוצרו אנשים כמו טראמפ ויאיר נתניהו, אבל הם לא היחידים. כולנו, במידה מסוימת, משתתפים בשיח של תחרות על נשים והשכבות, או על טיפשותן וכד'.

We all know what I'm talking about...
Credit: South Park Sexual Healing (S14E01)

המקום השני שבו נוכל להתחיל הוא האופן שבו אלימות מילולית וסמלית סקסיסטית הופכת ומייצרת אלימות מיזוגנית בהיקף וחומרה פסיכית. זה הרבה פחות בולט, בעיקר לגברים, אבל ההיקף האדיר של האלימות והרציחות של בני אדם ממגדר אישה הוא פשוט חולני. והוא לגמרי בעיה של גברים, עד כדי כך שאפשר לומר שלאלימות יש מגדר. אולי אפילו מין. יש קשר ברור בין החינוך של גברים להיות חזקים, אלימים, כועסים, לשחק עם מכות ורובים, ולצאת עילגים בכל הנוגע לרגש (לפי מחקרים על ילדים) שעה שנשים לומדות להיות צייתניות, מתגנדרות, מחייכות וכו' >> לבין מופעי האלימות השונים שאנחנו מייצרים, ושחובה על כולנו לחסל. האלימות הזאת מתבטאת גם בלא-מודע החברתי, כמו איך שנשים נאנסות ונרצחות בסרטים וספרים הרבה יותר, במיוחד כשכותבים ומביימים אותם גברים, ועוד יותר מזה במשחקי וידאו (שם זה פשוט מחליא וצריך להיות מחוץ לחוק; ואילו זה היה על יהודים, זה היה כבר מזמן לא חוקי). גם כאן יש דוגמאות ספיציפיות במאמר באנגלית. כמובן שאפשר ללמוד לא מעט מכך שהסרטים, הספרים, המוסיקה ומשחקי הוידיאו וכו' נמכרים כל כך.

כאמור, אני לא מוציא את עצמי מהכלל הזה. הסקסיזם לא פסח עליי, בעיקר כשהייתי נער. גם אני צחקתי והפצתי בדיחות, ואהבתי להחפיץ ונהניתי מהפריבילגיות השקופות, גם אם בלי שחציתי קווים של הסכמה או תשלום. אבל המאמץ שאני מקווה להשתתף בו הוא קולקטיבי, לא אינדיבידואלי בלבד. הוא מאבק קולקטיבי, ושינוי תרבותי, חוקי, שיחי… אלה הם ממילא הדברים שמייצרים את הסובייקטים, שמכוננים את הפרטים. שעושים אותנו כאלה.

אז עכשיו יש לנו הזדמנות ללמוד, להקשיב, לתמוך, להשתפר ולקחת חלק יותר מבעבר, בכל דרך שנוכל, בהובלת בנות המגדרים האחרים.

תודה שקראתם.

הסרטון הוא חלק מקמפיין בריטי רחב, ובמקרה הזה הוא הוכן על ידי הבלוגרית Rocstardinosaurpirat ומשטרת מחוז עמק התמזה.

אני מסתייג מהאופן שבו הסכמה או היעדרה מצטיירות בסרטון כעניין פשוט למדי של שחור ולבן, שכל אחד יכול להבין בקלות, בעוד שבאינטראקציות חברתיות ותקשורת היא יכולה להיות מורכבת הרבה יותר, ומתנהלת דרך מערכת סמלים משוכללת, שבה המשמעות של הטקסט נתונה לפרשנות ומשא ומתן בין הדובר והנמען, והיא אכן לא אחת מביאה לאי הבנות.

דווקא משום כך, הקמפיין מגיב לאנשים שבהיתממות או בתמימות ומחוסר הבנה מצדיקים מין שהוא – או באופן מובהק בלי הסכמה – או לפחות ללא הסכמה ברורה – והרי תמיד אם יש ספק, אפשר פשוט לבדוק באמצעות שאלה פשוטה: רוצה תה?

א) לזכות זכות-האישה על ההיריון

לאישה יש זכות על גופה, וזכות זאת עומדת לה גם במהלך ההיריון.

זהו. לפעמים צריך להתחיל עם המובן מאליו, במיוחד כשהוא עומד בפני מתקפה דמגוגית שקונה נפשות. והאמת היא שרבים, בעיקר גברים, סבורים שיש להעמיד מול זכותה של האישה על גופה, את זכויות העובר (גם אם אין עדיין עובר), מבלי שהם ממש מבינים ומתעמקים בחוויות ובמשמעויות ההיריון. לכן, אולי אפילו – כגבר, דרושה איזו הברה על נקודת המוצא הזאת, שמובנת-מאליה לנשים: למה הריון והפלה הם קודם כל עניין של עצמאות האישה על גופה.

בסך הכול תקופת ההיריון והלידה היא תקופה ממושכת ובעלת השלכות שקשה להפריז בחשיבותן לאישה. נתחיל בגוף ובבריאות: מדובר על כשנה לפחות שבה יש השפעה עצומה, ובמובנים רבים בלתי-הפיכה, לחיי האישה ולגופה. משך חודשים ארוכים הגוף המעובר עובר שינויים קיצוניים לא-תמיד-צפויים, לעיתים כואבים מאוד, ובמקרים מסוימים בלתי-הפיכים או מסוכנים. בחילות הבוקר המפורסמות ומצבי הרוח הקיצוניים, הם רק קלישאה זמנית וחלקית. המשמעות המרכזית של ההריון היא ש(עם הזמן) נוצר בתוך גופך אדם נוסף, שאת חולקת את גופך ביחד איתו. הואיל והוא משתמש בגופך כפונדקאית, כל המצב הוא תובעני ביותר, לא נוח, ותכופות מכאיב. רוב הנשים מדווחות על תקופות ממושכות של עייפות כרונית, קשיי שינה רבים (זה לא נוח ואף כואב לעיתים), חום גוף, סחרחורות, לחצים גוברים על השלפוחית, קוצר נשימה, הפרשות וגינאליות בלתי-פוסקות, קושי בריכוז, קושי בשליטה על השתן, אף-סתום שנמשך חודשים, דימומים, טחורים, בעיות גב, מגוון בעיות עיכול, תחושת רעב ולחץ בבטן ביחד, ועוד ועוד. על העור מופעים לרוב סימני מתיחה, פיגמנטציה, ורידים או אקנה, שעשויים גם הם להיות בלתי הפיכים. ולקינוח, הואיל וחלק ניכר מהתרופות והמאכלים לחלוטין-אסורים לנשים בהיריון, עליהן להתמודד עם עייפות וכאבים, למשל, בלי קפה או משככי כאבים.

כל האמור לעיל קודם ללידה-עצמה, שגם לה יש השלכות כואבות וארוכות-טווח על איברי הגוף. עכשיו, קחו את כל אלה, ודמיינו בחורה בת עשרה שעוברת את כל זה, ובטח תוכלו להבין למה יולדות בגיל צעיר נמצאות בסיכוני תמותה גבוהים.

בנוסף על השינויים הדראסטיים בגוף והכאבים הנלווים, מדובר בהשקעה גדולה מאוד (ובלתי הפיכה) של זמן. ההיריון והלידה דורשים מנשים מחויבות בריאותית, כלכלית ופיזית, וכובלים אותן לבדיקות ולוחות זמנים, שישפיעו באופן אקוטי על חייהן, לימודיהן, הקריירות שלהן וכו', בהווה ובעתיד. אפשר לומר שכל היריון מכתיב לאישה אילוצים גורליים למשך כשנה לפחות, לפעמים שנתיים (אם את, לדוגמה, לומדת). אי אפשר לנוע לאן שרוצים, בטח שלא לטוס בחלק מהזמן, ואצל רבות העייפות והשפעות פיזיות אחרות פוגעות אנושות במצב הרוח, בריכוז, בלימודים, בעבודה ובחיי החברה. ישנו גם הזמן הדרוש לתרגילים יומיומיים לחיזוק רצפת האגן, כדי שלא יברח לך שתן בהמשך החיים, ובשלבים מאוחרים גם שבועות של קורסים (בתשלום) כדי להתמודד עם הסבל הצפוי בלידה.

ולסיום-סיומת ישנן הוצאות כספיות רבות, ולרוב לא מתוכננות מספיק: מדי כמה חודשים הן נאלצות לקנות בגדים, חזיות חדשות ובגדי היריון יקרים, בניסיון נואש להדביק את קצב הגדילה המהיר של חלקי הגוף השונים. וזה עוד לפני שיש ילד/ה, כן?

בקיצור, גם קודם ללידה, וגם בלי הילדים שבאים אחר כך, ועוד לפני המחויבות לכל החיים הטמונה בהפיכה להורה – ההיריון עצמו אינו דבר של מה-בכך, והוא כופה על ההרה הרבה מאוד. אז, נכון שאם את מעוניינת בהיריון, תכננת אותו, ואת לא עוברת אותו לבדך, אולי את מוכנה לכל זה, אבל העניין הוא שזאת גם זכותך להחליט שלא. לעבור את כל זה כשאת לא מוכנה לכך, או לא מעוניינת בהיריון, ובמיוחד אם את מרגישה שזה מוקדם או לא מתאים כרגע – זה כבר סיפור אחר לגמרי.

זה מה שמתחבא מאחורי הסיסמה "זכות האישה על גופה".

זה לא מפתיע שגברים חושבים פחות על כל מה שכרוך בהריון מבחינת האישה. את החוויות הנ"ל עוברות נשים בלבד, הן מצפות להן, מדברות עליהן, והן נשארות עם ההשלכות, ומשלמות את מחיר ההיריון בגופן, בכספן, בזמנן וכו'. לחלקן יש מי שיחלוק איתן חלק מהנטל, אבל רבות מהן עוברות את זה לבדן. אמנם, גבר שעבר עם בת זוג את החוויה באופן מעורב ומחויב – יבין זאת יותר, ועדיין, הוא רק מדמיין את הדברים. אין לגבר השלכה דומה על גופו וחייו. חוץ מזה, עצם היכולת של גבר (או נער) לקום וללכת כשנשבר לו, או לא להיתקע עם היריון אחרי לילה של תשוקה, או חלילה אונס – יוצרת אצל גברים פרספקטיבה שונה לגמרי מזאת של נשים (ונערות). גברים לא חווים את ההיריון בצורה כזאת מגופנת (או לא חווים את זה בכלל), ולכן השיקולים האלה לא תמיד יעלו בדעתם, או לא יוכרו במלוא עוצמתם, או יישכחו מלב ביתר קלות. כגברים, קל לנו יותר להיחפז ולבטל את זכות האישה על גופה לעומת "זכויות העובר", שכן אלה כמו אלה – מדומיינים עבורנו.

משום כך, אני מציע להתעכב באריכות על השלכות כמו אלו שהוזכרו לעיל. לפרוט את המשמעות של ההיריון כזכות על הגוף. אולי כשנדמיין זאת על עצמנו נבין ביתר קלות איך ההחלטה על כניסה להריון וקיומו – או לחילופין על הפסקת ההיריון – היא חלק מההכרה בכך שלנשים, כפרטים, יש זכות על גופן וחייהן. שלבני ובנות אדם יש הזכות להחליט אם ומתי להיכנס לתקופה של כשנה שבה יעברו שינויים גופניים קיצוניים ממושכים, בחלקם מסוכנים, כואבים או בלתי-הפיכים, להוצאות ולאילוצי זמן, לעיכובים או נשירה מלימודים וקריירה. וגם שיש להן הזכות להימנע מכל זה, אם הדבר אפשרי.

ב) ההיריון הוא שלך, כל עוד לא תרצי להפסיקו

 "הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר"

(שופטים, ה, ל; רחם כאן, במשמעות "אישה" כגנאי…)

למרבה הצער, יש גורמים (דתיים ברובם) בכול העולם אשר עושים כל שביכולתם כדי לאלץ נשים ונערות ללדת (גם אם התעברו כקטינות, בתאונה או מאונס). בכך הם רומסים את זכויותיהן, ובמקרים מסוימים אף מסכנים את חייהן. כפי שנראה מיד זה לא פוסח על ישראל, אבל צריך להקדים ולומר שזוהי מגמה עולמית, בעיקר במדינות בעלות כוחות קתוליים-דתיים גדולים – כמו ארה"ב, פולין ובמידה שונה אירלנד – לנסות ולמנוע או להגביל את זכותן של נשים על גופן, מרגע שנכנסו להיריון. השאיפה היא לאסור כליל את ההפלות בחוק, אבל במקרים שבהם מתנגדי-זכויות-האישה לא-מצליחים לכפות את האיסור המוחלט, הם מחפשים דרכים מתחכמות אחרות. במדינות שונות בארה"ב, לדוגמה, התנו את הזכות שלא-להיות-בהריון בבדיקת באולטרא-סאונד וגינאלית מיותרת, שפירושה אונס במכשיר פאלי דומם, והליך רפואי פולשני ובהרבה מקרים כואב, כתנאי להיתר-החוקי לאפשר להן לממש את זכותן לפלוט מגופן תאי-גוף שאינם רצויים, גם אם אין בהם עדיין כל אלמנט של חיי-אדם. הגישה המיסיונרית-נוצרית הזאת מתפשטת באחרונה גם למדינות לא-נוצריות, כמו טורקיה (כולל מחאה פמיניסטית מנגד), ולמקומות אחרים.

ישראל, למצער, גם כן נמצאת על המפה הפונדמנטליסטית הזאת. אם חשבתם שבישראל 2012 נשים – או זוגות-נשואים – רשאים להפסיק היריון לא-רצוי לפי רצונם, אז טעיתם. לפי החוק הישראלי, נשים אינן רשאיות להפסיק את ההיריון (לעשות הפלה מלאכותית) בכל מצב. באופן דרקוני הן נדרשות קודם כל לפנות לוועדה מטעם המדינה, שבסמכותה להחליט אם לאשר להן להפיל או לא, אבל גם אז, רק מסיבות מסוימות שקובע החוק. כך, אישה נשואה (או זוג-נשוי), בת 17-39, שלא נאנסה, ושאין ראיה שהעובר (או העובר-לעתיד) שלה חולה או מסכן את בריאותה, פשוט לא רשאית/ם להפסיק את ההיריון, ואין לה מה לטרוח לבוא לפני הוועדה, לפי החוק הישראלי הקיים (שאגב, פולש למיניות שלכם יותר ממה שאתם מדמיינים).

 חוץ מזה, בנוסף להן, ישנו גם שיעור "קטן" של מאות נשים בשנה שכן פונות לוועדה, אבל הוועדה לא מאשרת להן להפיל, למרות שהחוק לא כופה עליהן להמשיך את ההיריון.

מצד שני, אפשר לפחות להתנחם חלקית בכך שאין עדיין איסור גורף על נשים להפיל, כך שהמצב יכול להיות עוד יותר גרוע…

ועדיין, בסה"כ, בישראל, נשים מפסיקות את ההיריון פחות. לפי נתוני משרד הבריאות נרשמו בשנת 2010 בישראל 21,363 פניות לוועדות להפסקת היריון, ומספר הפניות לוועדה להפסקת היריון נמוך בישראל בהשוואה למדינות העולם. אלא שישראל גם לא מממנת למשל אמצעי מניעה בסל התרופות, וגם אין בה הרבה עמותות שמחלקות קונדומים בחינם לנוער כמו בארצות המפותחות, כך שהדרך להריון לא מתוכנן קצרה יותר.

 

ג) ההחלטה היא שלך, אבל אנחנו כבר "נעזור" לך להחליט נכון